אי ודאות, סיפורו של מוטי אזרד

המספר: 
מוטי אזרד

אי וודאות, מאת מוטי אזרד

בכל צעד שנעשה, איננו יכולים לדעת מה בדיוק ייקרה.

העין של האדם, נותנת לו מידע רחב השווה ל-3 מגה בייט של מחשב או למידע הכלול ב-75,000 מילים.

וכל זה, חסר לנו, האנשים העיוורים.

לחלק מאיתנו, כל המידע הזה חסר ולאלו עם שרידי ראייה, מצבם טוב יותר ולהם מידע שמאפשר למוח לפרשן נכון יותר, מה לעשות וכיצד.

מאז ומתמיד, האויב הגדול ביותר שלי כאדם עיוור, הוא אי הוודאות וזה נכון לגבי כל תחום בחיים.

כשאני נמצא במקום שאינו מוכר לי, סביבה שלא הייתי בה או הייתי בה לעתים רחוקות, אני נכנס למצב של התגוננות, פחדים, מחשבות הרודפות זו את זו, ונסיון לתת תשובות לפחות לעצמי על המצב שבו אני מצוי.

לכן אני תמיד, מעדיף את ביתי, מבצרי, מקום המוכר לי, בו כל חפץ כמעט ממוקם במקום שייעדתי לו וזה מאפשר לי תנועה חופשית, הרגשת בטחון, תחושה של רוגע ושליטה במצב.

במקום שאינו ביתי, היכולת שלי להתמודד הולכת וקטנה וישנם מצבים שההתמודדות פשוט גובלת בחוסר אונים מוחלט ובתלות מוחלטת באחר, שלא תמיד גם נמצא לידי.

לעולם לא אשכח, את הרגשתי כאשר נכנסתי ביום גשום, סוער וקר לחניון אין סופי של מכוניות, ופשוט לא מצאתי דרך מוצא כדי להמשיך בדרכי לחדרי הקטן, כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים.

היה זה חבר עיוור שאמר לי, לך בדרך אחרת, קצרה יותר ותוכל להגיע לחדרך וכך אכן עשיתי, אך אותו חבר עיוור, לא לקח בחשבון שהמדרכה, מתעקלת לה אט אט ימינה, ומובילה בעצם לחניון ענק, כשמכוניות פזורות בו בלא סדר, לאותו חניון נכנסתי ואינני יודע עד היום, כיצד יצאתי.

השתמשתי אז במקל הליכה וכאמור, לילה סוער, גשמי זעף וקור מקפיא עצמות ואני מנסה לפלס את דרכי לחדרי שבמעונות הסטודנטים אשר בגבעת-רם בירושלים.

יצאתי, אל תישאלו כיצד, כי אינני יודע. אך לעולם לא אשכח את המחשבות, את השאלות שעלו במוחי באותם רגעים קשים. הגעתי לחדרי, רטוב עד לשד עצמותי, קופא.

הזמן חלף, נרגעתי וחשבתי ואף סיפרתי לידיד טוב את אשר קרה לי.

הוא אמר לי: אני סבור שאם היה לך כלב נחייה, זה לא היה קורה לך. ואכן מאותו יום, גמלה בליבי ההחלטה לנסות ולהשתמש בכלב נחייה. למרות שכילד פחדתי מכלבים, הרציונאלי גבר על האמוציונאלי והתחלתי בתהליך הקשה והמייגע אז, באמצע שנות ה-70, לעבור קורס ולקבל כלב נחייה מתאים.

טסתי לחו"ל והבאתי כלב נחייה נהדר ועולמי השתנה.

אין בכוונתי לשכנע אנשים מלהשתמש באמצעי ניידות זה או אחר, שכן זו החלטה אישית, שרק לאדם עצמו הזכות לבחור ולהחליט במה להשתמש כאמצעי ניידות.

אני שמח עד היום בבחירתי בכלב הנחייה, שאיננו רק אמצעי נהדר לדעתי לניידות, להרגשת חופשיות, והקטנת אי הוודאות בסביבה זרה עם מכשולים רבים ברחובותינו ובערינו, אלא גם הכלב כחבר, החבר הטוב מכולם, האוהב והנאהב, השמח לקראתי תמיד ובכל עת ובלא תנאים.

כמובן שכלב הנחייה לא פותר את כל בעיית אי הודאות, ודאי שלא, אך הוא מקטין אותה במצבים מסויימים ובמצבים אחרים, נותן את התחושה, שאתה לא לבד במערכה וזה כשלעצמו, נותן המון כוח להתמודדות.

אי הודאות מולידה תלות ותלות היא "האויב" מספר אחד שלי ולכן אעשה הכל. אשתמש בכל הכלים העומדים לרשותי, כדי להקטין את התלות למינימום.

מכאן חשובה העזרה וההכרה של החברה באדם העיוור, כאדם הזכאי כמו כל אחד אחר לביטחון בדרכים, בטחון כלכלי וחברתי וחשוב לתת לו את כל הכלים והטכנולוגיות שיסייעו לו בהתמודדות יומיומית זו. כלים אלה, ביחד עם מודעות לצרכים של האדם העיוור והכרה בו כאדם שיכול לתרום ולא חלילה להיות לנטל על החברה.

זה כמובן דורש עקירה של אמונות טפלות וחוסר ידע באשר ליכולות האמיתיות של אדם עיוור. התשובה לכל זה היא כמובן בחינוך.

אי ודאות היא מילה בעלת משמעות נוראית עבורי, ואני סבור שגם עבור עיוורים רבים אחרים.

מוטי אזרד