חברים מספרים

חברים מספרים

בואו לקרוא ולהכיר את הצמדים המיוחדים שלנו: אנשים וכלבי נחייה שמשנים חיים יחד!

רות נחשון ורוקסי​

החוויה שלי לצאת עם רוקסי (כלבת הנחייה שלי) אולי תישמע לכם קצת הזויה…

כשאני לוקחת את הריתמה והרצועה שלה לפני כל יציאה, זה מרגיש לי כמו בעבר,

שהייתי לוקחת את מפתחות האוטו והופ יוצאת לדרך.

אני זכיתי מחדש בעצמאות, בביטחון עצמי וזוג עיניים.

בזכות הבחירה שלי לא לוותר ותודות לרוקסי, אני מקיימת את השבועה שלי יום יום דקה דקה –

להיות האמא והרעייה הכי נורמטיבית וטובה.

תמונה של אילן כהן עם הכלב שלו

שמי אילן כהן מגורי, מתגורר בבאר שבע בן 67 נשוי ואב ל3 ילדים וטוסטי הוא כלב הנחייה הראשון שלי.
שירתתי בצבא הקבע וכאשר מחלת ניוון הרשתית ממנה אני סובל התקדמה לה עם השנים התחלתי להיעזר במקל נחייה ב-10 השנים האחרונות.
היום בו אחזתי בו היה אחד הימים המאושרים בחיי מאחר והמקל לדידי הוא דגל הנכות ודגל העצמאות וכל אחד יבחר מה חשוב לו יותר…
ידעתי שהשימוש במקל הינו מוגבל ובתחילת שנת 2017 בשלו התנאים האישיים והמשפחתיים לקבלת כלב נחייה.
תהליך האיתור היה מקצועי ומהיר יחסית ובסוף שנת 2017 קבלתי את טוסטי כלב לברדור שחור מתוק ואנרגתי.
הקשר היה מיידי ובמהלך הקורס במרכז לכלבי נחייה בבית עובד למדנו להכיר האחד את משנהו ולהתאים את הרצונות והצרכים למציאות ברחוב הסואן.
ראשית טוסטי הכניס אור ושמחה למשפחתנו עם עזרה ואהבה מכל חלקי המשפחה , אשתי, הילדים, והנכדים.
שנית, העצמאות קיבלה פתאום משמעות אדירה בשטח כשאני קם בבוקר רותם את טוסטי ומפליג איתו מסביב לשכונה, למועדון, לסידורים או יוצאים יחד להרפתקה בדרך חדשה עם סיכויי הצלחה או כישלון ממנו לומדים לפעם הבאה.
שלישית, אני מתרגש כל פעם מחדש כשטוסטי מלקק את ידי המרווה אותו לאות תודה צנועה כשאני מגיש לו את בקבוק מי השתיה שלנו,
כשהוא זונח את מיטתו הנוחה ובא תמיד לרבוץ למרגלותיי בכל פעם שאני נכנס לחדר העבודה שלי , וגולת הכותרת היא ההערות של הסובבים: “איך הוא מביט בך באהבה”, נו, איך אני יכול שלא להשיב לו אהבה.
אין ספק שאני מסוגל היום להגיע למקומות שקשה היה מאוד להגיע אליהם עם מקל הנחייה הטוב והנאמן אך מה לעשות שמאוד לא נוח עד בלתי אפשרי להתנייד איתו למרחקים ארוכים.
בשנת 2020 במהלך הקורונה קרע טוסטי את שתי הרצועות הצולבות האחוריות תוך חודשיים ובמאמץ משותף של משפחתי, עמותת “צמד” אשר מימנה את הניתוחים ובית הספר בבית עובד אשר קיבל אותו לכמה ימים של החלמה זכינו בכלב בריא עליז ומתפקד מאז כבר 4 שנים נפלאות.
לסיכום, אני ממליץ בחום לכל כבד ראייה או עיוור להתנסות בהליכה עם כלב נחייה ותראו שהשמיים הם הגבול!!!

‏שמי גל חמרני בת 31 ספורטאית פאראלימפית בענף הכדור שער כ-20 שנה. נולדתי עם מחלת ראייה, בהיוולדי ראיתי כ-15%. בשש שנים האחרונות איני רואה דבר, בעקבות ההתדרדרות בראיה ניגשתי לבית עובד (בית הספר להכשרת כלבי נחיה) כדי להטיב מי ולקחתי את דילן כלב הנחייה המושלם שלי. דילן עוזר לי בכל הקשור לניידות בין הבית לבין פעילויות בסיסיות הליכה למקום העבודה וכמוכן טס עימי לתחרויות ברחבי העולם ונוכח באוליפיות עולם, אירופה ואולימפיאדות ובנוסף מלווה אותי לקופת חולים, בנקים סופר מרקט, חברים, משפחה וכו׳. הוא בעצם הוא העיניים שלי ובעת שקיבלתי את דילן נכנסתי לעמותה מדהימה שנקראת צמד אשר עוזרת לי עם כל הנושא הביטוחי, הרפואי ונותנת לליווי מלא לכל הקשור ברווחת הכלב. בשנה האחרונה נבחרתי להנהלה המדהימה הזאת עם עוד ארבעה חברים מופלאים שכולם בעליי כלבי נחיה. יש פעילויות רבות שעמותה מייצרת ואחת מהם היא יום המודעות הבינלאומי לכלבי נחייה אשר מתקיים ב-24.4 ברידינג שם יהיה לנו עמדה אשר תחשוף את העוברים ושבים למה זה כלב נחייה וכמובן מה זה אומר להיות אדם עם עיוורון. אנחנו נשמח לראותכם ושתהיו חלק מהתהליך שלנו להעלאת המודעות ותעזרו לנו לצמצם את הקשיים שאנו חווים ביום יום כגון כאשר אני עולה על אוטובוס או רכבת או כל כלי תחבורה ציבורי הייתי רוצה לעלות כאחד האדם ולא להיתקל בשאלות למה הכלב ללא מחסום? האם מותר להעלות כלב לאוטובוס/ רכבת/ מונית? האמירה אסור לך לעלות עם הכלב. חמור מכך יש נהגים שפשוט לא פותחים את דלתם או לא עוצרים בתחנת האוטובוס אם איני מסמנת להם אך מיותר להגיד שאינני רואה מתי האוטובוס מגיע כך שאיני יכולה להשיב את תשומת ליבו של הנהג.
מזמינה אותכם להשתתף בפעילות זו ובפעילויות נוספות של העמותה ולעקוב אחרינו בדף הפייסבוק ולקחת חלק אקטיבי בהעלאת המודעות.

תמונה של הכלב של מונירה עלי

שמי מונירה עלי, בת 30 מכפר פקיעין שבגליל העליון. נולדתי עם R B שמבחינתי היא תופעה גניטית תורשתית ולא מחלה כמו שמוגדרת על ידי אנשי הרפואה. איבדתי את מאור עיניי לחלוטין בגיל 19 והפכתי לראות את העולם בצורה רחבה יותר דרך השימוש במערכות החישה האחרות. בגיל 20 התחלתי להיעזר בכלבת נחיה מקסימה בשם סופי, לפני שנתיים וחצי בערך לאחר שסופי הגיעה לגיל 10 קיבלתי את איזבל המיוחדת.
חשוב לי לציין כי הנני מהדרוזיות הראשונות שהחליטו להיעזר בכלב נחיה. אומנם בהתחלה היה לי קשה מבחינה חברתית אך ידעתי כי נמצאת אצלי המסוגלות להתגבר. לא היה חשוב לי מה יגידו כי מבחינתי הכלבה היא העיניים שלי, היא זו מי שמאפשרת לי להיות בולטת ויחודית ועצם קיומה בחיי מאפשר לי לתרום מעצמי לאחרים.
יחד עם סופי, למדתי שני תארים בחינוך שדרכם רכשתי מיומנויות רבות ופעלתי למימושם בחיי החברתיים; הקמתי מרכז שמסייע לנערים עם לקות ראיה בתנועת הנוער הדרוזי, התנועה שבה גדלתי שדרכו סייעתי להמונים. יחד עם סופי גם, העברתי הרבה הרצאות בבתי ספר שונים על היכולות של פיצוי החושים והאמונה במסוגלות העצמית לשם ההצלחה בחיים. הרציתי גם למבוגרים במקומות שונים שהגעתי אליהם. . הופעתי בערוצי טלוויזיה ושוחחו איתי ממגוון ערוצי רדיו והתראיינתי לעיתונים רבים לעצם ההתלהבות מהמסוגלות העצמית שנמצאת אצלי.
המשכתי את דרכי עם איזבל הכלבה השניה שלי : נבחרתי ללמוד קורס של מנהיגות ארגונית שבו הוכשרו 20 מנהיגים שפועלים לטובת העיוורים, יזמתי יוזמות מדהימות; , התחלתי לעבוד במחלקת ההדרכה והמנהיגות בתנועת הנוער הדרוזי שבה מתכננת פרויקטים ומעבירה קורסים של מנהיגות ונבחרתי לצוות המזכירות של התנועה. עם איזבל הגשמתי את חלומי ונכנסתי לעולם האימון וכרגע נמצאת בתהליך של בניית קליניקה משלי שדרכה מתאפשר לי לעזור להרבה אנשים. בנוסף, לפני שנה נבחרתי להנהלת עמותת צמד יחד עם ארבעה חברי הנהלה מדהימים שגם הם נעזרים בכלבי נחיה מקסימים שביחד פועלים כצוות מנצח על מנת לקדם את זכויותיהם של הנעזרים בכלבי נחיה וכלביהם במגוון תחומים כדי להוביל אותם למקומות רחוקים.
ב- 24 לאפריל מצויין יום כלב הנחיה ואנחנו קהילת הנעזרים בכלבי נחיה נשמח להציע לכם להוות חלק באירוע יום כלב הנחיה שעמותת צמד מארגנת בתל- אביב כדי להכיר את עולמנו ואת היחודיות של הכלבים שבהם אנו נעזרים.

אי ודאות, סיפורו של מוטי אזרד

בכל צעד שנעשה, איננו יכולים לדעת מה בדיוק ייקרה.

העין של האדם, נותנת לו מידע רחב השווה ל-3 מגה בייט של מחשב או למידע הכלול ב-75,000 מילים.

וכל זה, חסר לנו, האנשים העיוורים.

לחלק מאיתנו, כל המידע הזה חסר ולאלו עם שרידי ראייה, מצבם טוב יותר ולהם מידע שמאפשר למוח לפרשן נכון יותר, מה לעשות וכיצד.

מאז ומתמיד, האויב הגדול ביותר שלי כאדם עיוור, הוא אי הוודאות וזה נכון לגבי כל תחום בחיים.

כשאני נמצא במקום שאינו מוכר לי, סביבה שלא הייתי בה או הייתי בה לעתים רחוקות, אני נכנס למצב של התגוננות, פחדים, מחשבות הרודפות זו את זו, ונסיון לתת תשובות לפחות לעצמי על המצב שבו אני מצוי.

לכן אני תמיד, מעדיף את ביתי, מבצרי, מקום המוכר לי, בו כל חפץ כמעט ממוקם במקום שייעדתי לו וזה מאפשר לי תנועה חופשית, הרגשת בטחון, תחושה של רוגע ושליטה במצב.

במקום שאינו ביתי, היכולת שלי להתמודד הולכת וקטנה וישנם מצבים שההתמודדות פשוט גובלת בחוסר אונים מוחלט ובתלות מוחלטת באחר, שלא תמיד גם נמצא לידי.

לעולם לא אשכח, את הרגשתי כאשר נכנסתי ביום גשום, סוער וקר לחניון אין סופי של מכוניות, ופשוט לא מצאתי דרך מוצא כדי להמשיך בדרכי לחדרי הקטן, כסטודנט באוניברסיטה העברית בירושלים.

היה זה חבר עיוור שאמר לי, לך בדרך אחרת, קצרה יותר ותוכל להגיע לחדרך וכך אכן עשיתי, אך אותו חבר עיוור, לא לקח בחשבון שהמדרכה, מתעקלת לה אט אט ימינה, ומובילה בעצם לחניון ענק, כשמכוניות פזורות בו בלא סדר, לאותו חניון נכנסתי ואינני יודע עד היום, כיצד יצאתי.

השתמשתי אז במקל הליכה וכאמור, לילה סוער, גשמי זעף וקור מקפיא עצמות ואני מנסה לפלס את דרכי לחדרי שבמעונות הסטודנטים אשר בגבעת-רם בירושלים.

יצאתי, אל תישאלו כיצד, כי אינני יודע. אך לעולם לא אשכח את המחשבות, את השאלות שעלו במוחי באותם רגעים קשים. הגעתי לחדרי, רטוב עד לשד עצמותי, קופא.

הזמן חלף, נרגעתי וחשבתי ואף סיפרתי לידיד טוב את אשר קרה לי.

הוא אמר לי: אני סבור שאם היה לך כלב נחייה, זה לא היה קורה לך. ואכן מאותו יום, גמלה בליבי ההחלטה לנסות ולהשתמש בכלב נחייה. למרות שכילד פחדתי מכלבים, הרציונאלי גבר על האמוציונאלי והתחלתי בתהליך הקשה והמייגע אז, באמצע שנות ה-70, לעבור קורס ולקבל כלב נחייה מתאים.

טסתי לחו”ל והבאתי כלב נחייה נהדר ועולמי השתנה.

אין בכוונתי לשכנע אנשים מלהשתמש באמצעי ניידות זה או אחר, שכן זו החלטה אישית, שרק לאדם עצמו הזכות לבחור ולהחליט במה להשתמש כאמצעי ניידות.

אני שמח עד היום בבחירתי בכלב הנחייה, שאיננו רק אמצעי נהדר לדעתי לניידות, להרגשת חופשיות, והקטנת אי הוודאות בסביבה זרה עם מכשולים רבים ברחובותינו ובערינו, אלא גם הכלב כחבר, החבר הטוב מכולם, האוהב והנאהב, השמח לקראתי תמיד ובכל עת ובלא תנאים.

כמובן שכלב הנחייה לא פותר את כל בעיית אי הודאות, ודאי שלא, אך הוא מקטין אותה במצבים מסויימים ובמצבים אחרים, נותן את התחושה, שאתה לא לבד במערכה וזה כשלעצמו, נותן המון כוח להתמודדות.

אי הודאות מולידה תלות ותלות היא “האויב” מספר אחד שלי ולכן אעשה הכל. אשתמש בכל הכלים העומדים לרשותי, כדי להקטין את התלות למינימום.

מכאן חשובה העזרה וההכרה של החברה באדם העיוור, כאדם הזכאי כמו כל אחד אחר לביטחון בדרכים, בטחון כלכלי וחברתי וחשוב לתת לו את כל הכלים והטכנולוגיות שיסייעו לו בהתמודדות יומיומית זו. כלים אלה, ביחד עם מודעות לצרכים של האדם העיוור והכרה בו כאדם שיכול לתרום ולא חלילה להיות לנטל על החברה.

זה כמובן דורש עקירה של אמונות טפלות וחוסר ידע באשר ליכולות האמיתיות של אדם עיוור. התשובה לכל זה היא כמובן בחינוך.

אי ודאות היא מילה בעלת משמעות נוראית עבורי, ואני סבור שגם עבור עיוורים רבים אחרים.

מוטי אזרד

רמי דקל
חבר ההנהלה בסרטון של מגמת קולנוע וטלוויזיה כפר הנוער מוסינזון